תנ"ך על הפרק - ויקרא ג

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

ואם זבח שלמים. מכאן דבעינן זביחה לשם שלמים ^אדאין לומר דשם שלמים נקרא סתם זבח שלמים, דהא מצינו בכ"מ שקורא לשלמים שלמים סתם כמו (פ' צו) המקריב את דם השלמים, הזורק את דם השלמים, ומדכתיב הכא זבח בא לרמז שתהא זביחה לשם שלמים. ובגמרא כאן באו דרשות גם על שאר עבודות שתהיינה לשמן, ויבאו לפנינו אי"ה בהמשך החבור. .
(זבחים ד' א') זבח שלמים. תניא, [למה נקרא שמו שלמים] שהכל שלום בהם, הדם והאימורים למזבח החזה והשוק לכהנים, העור והבשר לבעלים ^בס"ל כי שלמים הוא משרש שלום, אף שהרבוי צ"ל שלומים אך מצינו כעין זה מדנים מן מדון, ומה דלא ניחא ליה להדורש הזה בדרשת ר' שמעון שבסמוך כשהוא שלם הוא מביא וכו' משום דא"כ הול"ל זבח שלמים בצירי הלמ"ד. .
(תו"כ) זבח שלמים קרבנו. תניא, ר' שמעון אומר, האונן אינו משלח קרבנותיו, דכתיב זבח שלמים קרבנו, כל קרבנות שהוא מביא כשהוא שלם הוא מביא ואינו מביא כשהוא אונן ^גר"ל כשהוא שלם בדעתו, שדעתו מיושבת עליו. וס"ל כי שורש המלה שלמים הוא שלם, אף שהיה ראוי להיות שלמים, אך מדמצינו היחיד במקום אחר ושלם מריאכם (עמוס ה) ולכן יבוא בו הרבוי שלמים, כמו מלכים מן מלך. וע' במו"ק י"ד ב' הביא מכאן לענין אבל שאינו משלח ג"כ קרבנותיו, ולכאורה צ"ע שמביא ראיה מאונן לאבל, שהרי ענין אבילות הוא רק מדרבנן כמבואר לפנינו בפ' ויחי בפסוק ויעש לאביו אבל שבעת ימים ואונן נקרא רק ביום המיתה, והוא מדאורייתא, כמבואר בפ' שמיני. וצ"ל דכיון דעיקר הטעם שהאונן אינו משלח הוא משום שאין דעתו מיושבת עליו, א"כ גם באבילות אע"פ שהוא מדרבנן אבל עכ"פ אין דעתו מיושבת עליו מפני ששקוע באבילות החלה עליו, לכן אינו משלח גם הוא.
ועיין ביו"ד סי' שצ"ג לענין מה דקיי"ל במו"ק כ"ג ב' אבל אינו יוצא מביתו שבוע הראשונה, דיש מנהגים חלוקים אם יוצא לדבר מצוה, וכתב הרמ"א דרק למצוה שא"א להעשות בלעדו יצא, ומשמע דלסתם מצוה אינו יוצא. ויש להביא ראיה לזה מלשון הגמרא שלפנינו ובמו"ק אבל אינו משלח קרבנותיו ולא אמרו אינו מביא, והיינו משום דהוא עצמו אינו יוצא מביתו, ואף שהבאת קרבן בכלל היא מצוה, בכ"ז אינו מביא בעצמו מפני שאסור לו לצאת מביתו, ואשמעינן עוד שגם אינו משלח מפני חסרון שלמות דעתו.
וע"פ זה יתבאר עוד מ"ש במו"ק ט"ו ב' מצורע מהו שישלח קרבנותיו, מנודה מהו שישלח קרבנותיו, ולא אמרו מהו שיביא, וזה ג"כ ע"פ הסברא שכתבנו, והוא משום דמצורע אסור לצאת ממחנו, וכן מנודה אסור לו לצאת מפני שאסור לעמוד בתוך ד' אמותיו, כמבואר ביו"ד סי' של"ד, ולכן לא מבעי שאין מביאים בעצמם אלא שמבעי אם גם אינם משלחים, ודו"ק. .
(זבחים צ"ט ב') אם מן הבקר. בקר – לרבות את האחד עשר שבמעשרות לשלמים, מן הבקר – להוציא את התשיעי שבמעשרות שאינו קרב שלמים ^דבאור הענין, כי קיי"ל בענין מעשר בהמה שמעביר תחת השבט בדיר שע"פ דין העשירי קודש [ע"ל בפ' בחקתי], ואם קרא לעשירי תשיעי ולתשיעי עשירי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין, ומפני כי מעיקר הדין אינו קדוש רק העשירי וכאן לא ידעינן איזה הוא העשירי במכון מפני שטעה בהקריאה, לכן קיי"ל שהתשיעי נאכל במומו והעשירי מעשר והאחד עשר קרב שלמים, וזה הוא דיליף ומפרש כאן, בקר – לרבות את האחד עשר לשלמים, מן הבקר להוציא את התשיעי שאינו קרב שלמים. ובאור הלמוד הוא, כי שם בקר סתם כולל כל מה שנקרא בשם בקר ואינו ממועט כל שהוא מאותו המין, אבל מן הבקר הוי מיעוט כדמשמע מן הבקר ולא כל הבקר וכמו בר"פ זו בדרשה מן הבהמה, ולכן כיון דכאן יש רבוי ומעוט והיינו שם בקר הכולל כל המין, ומן הבקר הממעט, ילפינן מהרבוי את האחד עשר שקרב שלמים ומן המעוט ממעטינן את התשיעי, אבל אי אפשר לומר לרבות את התשיעי ולהוציא את האחד עשר, מפני שהאחד עשר הוא בא אחר קדושת העשירי והתשיעי בא קודם, ואימתי הקדש עושה תמורה לפניו ולא לאחריו. ועיין בבבלי בכורות ס"א א' באה דרשה זו בחסור וקצור לשון. וע"ע בתמורה כ"א. .
(ירושלמי נזיר פ"ה ה"ב) הוא מקריב. מלמד שהיחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביאין שלמים נדבה ^הפשוט דמדייק יתור לשון הוא מקריב, דהול"ל אם מן הבקר מקריב. וטעם הדבר בכלל שאין הצבור מביאין שלמים לא נתבאר. ונראה לומר ע"פ הידוע דסתם ספרא ר' יהודה ובדרשה דלעיל מבואר דס"ל לר"י טעם הדבר שנקראו שלמים בשם שלמים מפני שמביא שלום בעולם, ור"ל שהכל שלום ביניהם, דיש למזבח ולכהנים ולבעלים חלק בקרבן זה, שהדם והאימורין למזבח, החזה והשוק לכהנים, והעור והבשר לבעלים, ואחרי דא"א לצבור לקחת חלק בעור ובבשר, כי לא יגיע לכל אחד שיעור נתינה, ועוד אפשר לבא לידי מחלוקת, ולכן אין מן הראוי שיקריבו קרבן כזה שהוא היפך תעודתו, ודו"ק. .
(תו"כ) אם זכר אם נקבה. אם זכר אם נקבה – זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס ^ונראה באור הדרשה ע"פ המבואר בנדה כ"ח סע"ב דסתם שם זכר ונקבה כולל גם טומטום ואנדרוגינוס אם לא כשבא מעוט מיוחד, וכמ"ש שם גבי ערכין דכתיב ערכך הזכר ואם נקבה, טעמא דכתב הזכר ואם נקבה [פירש"י הזכר בה' הידיעה, גם הו' דואם] הא לא"ה לא ממעטינן טו"א, יעו"ש, וה"נ לולא כתיב אם זכר ואם נקבה אלא זכר או נקבה לא היינו ממעטין טו"א, וז"ש אם זכר אם נקבה [לישנא יתירא] להוציא טו"א. .
(בכורות מ"ב א') אם זכר אם נקבה. ת"ר, זכר לרבות את הולד, נקבה לרבות את התמורה, אם זכר לרבות ולד בעלי מומין, אם נקבה לרבות תמורת בעלי מומין ^זטעם הדיוק והדרשה, דכיון דמצינו שבקרבנות שהקפידה התורה שיבאו דוקא זכרים, כמו בעולה, כתיב מפורש זכר תמים יקריבנו, משמע דאם לא היה כתוב מפורש היה מותר להקריב זכר או נקבה, וא"כ כיון דכונת הכתוב כאן להתיר זכר ונקבה לא הו"ל כלל לכתוב אם זכר אם נקבה אלא להשמיט כל זה ולכתוב אם מן הבקר הוא מקריב תמים יקריבנו, וממילא היינו אומרים דמותר להביא מה שירצה, כיון דלא הוציא הכתוב מפורש זכר כמו בעולה, ולכן דריש דזכר בא לרבות ולד שלמים ונקבה באה לרבות תמורת שלמים שהם כשלמים לכל דבר, לענין סמיכה ותנופה ונסכים. ושייכות הרבוים האלה ללשון זכר ונקבה י"ל הכונה דבא לרבות זכר, דכיון שהוא זכר שוב לא איכפת לן שקדושתו באה מכח קדושת נקבה, וזה יצוייר בולד קדשים, וכן בנקבה כיון שהיא נקבה לא איכפת לנו שוב שקדושתה באה מכח קדושת זכר, וזה יצוייר בתמורה, כשהמירו נקבה בזכר של קדשים דאתיא מכח קדושת זכר. ויש לכוין כונה זו בלשון הגמרא דפריך אימא זכר לרבות את התמורה נקבה לרבות את הולד, ומשני ולד – לשון זכר, תמורה – לשון נקבה, ודו"ק.
ומן אם אם מרבה עוד ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין, משום דהול"ל זכר או נקבה יקריבנו והרבותא מולד ותמורת בעלי מומין דלא נימא כיון דאמן לא חזיא ליקרב גם הם אין קרבין אלא כיון דהם תמימין יקרבו. .
(תמורה י"ז ב') על ראש קרבנו. תלת קרבנו כתיבי כאן ^חבפרשה זו בענין שלמים, וכולם בענין סמיכה, והם הפסוק שלפנינו, וכלשון זה לקמן פסוק ח' ופ' י"ג, ודי הי' לכתוב בכולם וסמך ידו עליו. חד למעט קרבן עובדי כוכבים ^טדבקרבן שנדב עובד כוכבים אין סומכין כלל, אבל להא דאין העובד כוכבים בעצמו סומך ילפינן ממה דכתיב בראש פרשה זו גבי סמיכה בני ישראל, יעו"ש. וחד למעט קרבן חבירו ^יבתורת שליחות, ואע"פ דזה ילפינן במנחות צ"ג ב' מלשון וסמך ידו ולא יד שלוחו, י"ל דאי לאו מיעוטא דקרבנו לא היינו ממעטינן שליח מן וסמך ידו, כיון דקי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו, וע' תוס' ערכין ב' א'. וחד לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה ^יאר"ל אם שנים או שלשה אנשים מביאים קרבן בשותפות צריך כל אחד מהם לסמוך ואין אחד מהם סומך בשביל כולם, ואע"פ דכבר ממעטינן שליח לסמיכה כמבואר לעיל בסמוך, אך הו"א דשותפים שאני, כיון דיש לכל אחד מהם חלק בקרבן, ובמנחות צ"ד א' איתא הלשון לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה. .
(שם ב' א') ושחטו. ושחטו, ושחט אותו, ושחט אותו ^יבבפרשה זו בענין שלמים, והם הפסוק שלפנינו, ולקמן פסוק ח' ופסוק י"ג כתיב ושחט אותו, והיה די לכתוב בכולם ושחט בלא יחס הפעול או הכנוי וכמו ושחטתם בזה (ש"א י"ד). ובס' התוה"מ כתב דמכוין רק לשני מעוטים מן ושחט אותו, אבל ושחטו אינו מיותר, ופלא הוא, שהרי אמרו בגמרא מפורש תלתא קראי יתירי כתיבי, הרי דחשיב גם ושחטו למעוט, והיינו טעמא משום דהיה יכול לכתוב ושחט, כמש"כ. פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה ^יגואף דלכאורה מילתא דפשיטא הוא וא"צ קרא למעוטי, שהרי תכלית המקדש הוא רק לשחיטת קדשים. אך הענין יתבאר ע"פ מ"ש בחולין י"ז א' על הפ' דפ' ראה כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, וכי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' וזבחת מבקרך וגו' רק קדשיך אשר יהיה לך תשא ובאת אל המקום וגו', ודריש ר' ישמעאל, דמה דכתיב כי תאוה נפשך לאכול בשר וגו', בא להתיר להם בשר תאוה, שבמדבר היה אסור להם לשחוט חוץ לעזרה כמבואר בפ' אחרי אשר ישחט ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו', וכשהיו רוצים לאכול בשר היו צריכים להביא שלמים, ועל זה בא הכתוב כי תאוה נפשך וגו' להתיר להם, ר"ל דכשיהיו בארץ אחרת שיתרחקו מן המקדש יהיו מותרים לזבוח לכתחלה בשר חולין, וזהו שממעט כאן פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה, ר"ל אחרי שהותר בשר תאוה לא נימא שגם הוא שחיטתו בעזרה כמו שהיה הדבר נוהג במדבר, שהיה אסור כלל לשחוט חוץ לעזרה, כמבואר, אלא כיון שהותר בשר תאוה בשחיטת חולין נעשה השחיטה חולין ממש ואסור לשחטו בעזרה.
ומה שראה הכתוב למעט זה כאן בענין שלמים הוא משום כי כפי שכתבנו כשהיו ישראל רוצים לאכול בשר בהיותם במדבר היו צריכים להביא שלמים, ולכן בא למעט כאן דאימתי שלמים נשחטין בעזרה [אע"פ שתכלית הבאתם רק כדי לאכול הבשר] רק אז כשאי אפשר לאכול בשר זולת בשר שלמים כמו שהיה נוהג אז, אבל לא כשהותר בשר תאוה, וכמש"כ.
והנה למען למוד דין זה היה די במעוט אחד וכאן ישנם ג' מעוטין כמש"כ באות הקודם, לכן אמרו בגמרא דבאים לרבות תמימים ובעלי מומים חיות ועופות, שכולם אסורין להקריב חולין בעזרה, ואצטריכו כולם למעט, דהו"א דאינו אסור רק אלה הראוים ליקרב בקודש כגון תמימים, לכך אצטריך לרבות בע"מ, וכן חיות ועופות שחלוקים בפרטי דינים משחיטת בהמה, יעו"ש.
ודע דאע"פ שנתבאר כאן דרשה לאיסור חולין בעזרה מן התורה, בכ"ז קיי"ל שאם שחט אין לוקין על זה, יען שאין האיסור מפורש ממש בתורה רק בא מדרשא ברמז, ולכן כתב הרמב"ם בפ"ב ה"ג משחיטה דאיסור זה הוא מדברי קבלה, וידוע שיטתו דלכל דבר שאינו מפורש בתורה קורא דברי קבלה, ובלח"מ הקשה עליו ממה שפסק בפי"ד משחיטה שאם שחט חולין בעזרה פטור מכסוי הדם, והלא לפי שפסק הוא דאין איסורו ממש מה"ת א"כ אמאי פטור מלכסות שהיא מצוה מה"ת, יעו"ש. וחדוש שלא זכר מדברי רש"י חולין פ"ה א' שכתב בענין דשאני מצות כסוי דכתיב בה אשר יאכל, וא"כ מכיון דזה פשוט לכו"ע דבאכילה לכתחילה אסור עה"ת, וכיון דאסור באכילה אין מצות כסוי, ובמק"א בארנו עוד מענין חולין בעזרה, וכאן אין המקום גורם לאריכות. .
(קדושין נ"ז ב') פתח אהל מועד. ת"ר, ושחטו פתח אהל מועד, ושחט אותו לפני אהל מועד, ושחט אותו לפני אהל מועד ^ידבפרשה זו בענין שלמים, בפ' זה ובפ' ח' וי"ג, וכיון דחד ענינא הוא, היה די לכתוב בשנים סתם ושחט אותו, ומיותר פתח אהל מועד לדרשות אלו. חד לגופיה וחד להכשיר צדדין וחד לפסול צדי צדדין ^טוצדדין הם כל רוחב העזרה, דלא תימא דצריך כנגד הפתח דוקא, ולהכי כתיב לפני ולא פתח משום דלשון לפני כולל כל השטח, וצדי צדדין הם הלשכות, דאע"פ שתוכם קודש בכ"ז פסולות לשחיטה. [זנחים נ"ה א' ב']. פתח אהל מועד. אמר רב יהודה אמר שמואל, שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים, שנאמר ושחטו פתח אהל מועד, בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול ^טזזה מדייק מדשינה הכתוב לכתוב כאן פתח אהל מועד, ולקמן פסוק ח' וי"ג כתיב לפני אהל מועד ולכן דריש בזמן שהוא פתוח. וע' בתוס' עירובין ב' א' הקשו ל"ל למוד זה בכלל תיפק ליה דבכהאי גונא אם שחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל הרי שחטן קודם התמיד, שהרי התמיד נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל וקיי"ל שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, יעו"ש. אבל באמת הדבר פשוט לפי מש"כ התוס' ביומא כ"ט א' דהא דבתמיד בעינן פתיחת דלתות ההיכל זה גופא ילפינן משלמים, וא"כ חזר הדין דבעינן דרשה לשלמים [אמנם אין להקשות מתוס' יומא אתוס' עירובין יען כי כנודע בעל התוס' ליומא הוא מהר"מ מרוטנבורג, מאוחר הרבה בזמן מסתם בעלי התוס' הראשונים]. וראוי להעיר, כי בדברי תוס' יומא שם בענין זה יש איזה טעות וחסרון דברים כפי שיתבאר להמעיין, ואכמ"ל. .
(שם שם ב') פתח אהל מועד. א"ר יוחנן, שלמים ששחטן בהיכל כשרים, שנאמר ושחטו פתח אהל מועד, ולא יהא טפל חמור מן העיקר ^יזדפתח אהל מועד הוא בעזרה, וכיון דעזרה כשרה כש"כ ההיכל, דלא תהא עזרה שהיא טפלה בקדושה חמורה יותר מן ההיכל שהוא העיקר. .
(שם ס"ג א') והקריב מזבח השלמים. מה ת"ל מזבח השלמים – לרבות אעפ"י ששחטו שלא לשמו ^יחדייק יתור לשון מזבח השלמים דהול"ל והקריב ממנו, כיון דמוסב על קרבן שלמים, כאשר כן כתיב בכ"מ בפ' ויקרא ובפ' צו, ולכן דריש והקריב מזבח בכל אופן שהוא זבח אע"פ ששחטו שלא לשם זבח הנועד לו, כגון ששחט עולה לשם שלמים או להיפך, צריך לנהוג בו מנהג קדשים בכל דבר הנוגע לכל העבודות, ועיין בריש זבחים דיליף זה מפסוק אחר. ובתו"כ איתא כאן עוד דרשה מזבח השלמים אע"פ שלא סמך עליהם, ואנחנו השמטנוה, מפני דבכלל קיי"ל שאין סמיכה מעכבת בכל הקרבנות כמבואר לפנינו בריש פרשה א' בפסוק וסמך וגו' ונרצה, ולקמן פרשה ד' פ' כ'. .
(תו"כ) ואת כל החלב. תניא, ואת כל החלב אשר על הקרב, ר' ישמעאל אומר, להביא חלב שעל הקיבה, ור' עקיבא אומר, להביא חלב שע"ג הדקין ^יטבאור פלוגתתם דפליגי במובן לשון המכסה, ר' ישמעאל ס"ל דלשון כסוי מורה לא רק כסוי הפרוש כשמלה אלא גם הנאחז ונדבק במקצת במקומות מקומות, ור"ע ס"ל דלשון כסוי מורה רק כסוי הפרוש כשמלה, וטבע החלב שע"ג הקיבה שאינו פרוש כשמלה אלא אחוז ונדבק מקומות מקומות, ולכן ס"ל לר' ישמעאל דגם חלב זה אסור וכש"כ חלב שע"ג הדקין שהוא פרוש כשמלה, ור"ע ס"ל דרק חלב שע"ג הדקין אסור מפני שהוא פרוש כשמלה ולא חלב שע"ג הקיבה, והרבוי כל אינו בא לרבות אותו. ולענין פסק הלכה לא הוכרע בין הפוסקים כמאן קיי"ל, ולכן אנו נוהגין איסור בשניהן, וע' ביו"ד סי' ס"ד. .
(חולין מ"ט ב') אשר על הקרב. תניא, ר' עקיבא אומר, ואת כל החלב אשר על הקרב. מה חלב המכסה תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף ^כר"ע לשיטתיה בדרשה הקודמת כמש"כ שם דס"ל דלשון כסוי מורה רק כסוי הפרוש כשמלה על הבשר, ומכיון דכתיב כאן המכסה לכן החלב שאינו מתוח ופרוש כשמלה רק נאחז במקצת במקומות שונים אינו אסור מה"ת, וזהו שאמר כי אינו אסור רק חלב שהוא תותב קרום ונקלף שעליו שייך לשון מכסה, ושורש תותב הוא תרגום שמלתו לעורו, ודעת ר' ישמעאל דלא בעינן תותב, וקיי"ל כר"ע, ועיין ביו"ד סימן ס"ד. .
(שם שם) אשר על הקרב. אמר רב יהודה אמר שמואל, חלב שע"ג המסס ובית הכוסות אסורין וענוש כרת, וזהו חלב אשר על הקרב ^כאהמסס הוא האצטומכא, ונקרא המסס ע"ש שמעכל את המאכל, מלה"כ אחינו המסו את לבבינו (פ' דברים) וסמוך ליה בסוף הכרס בשר עשוי ככובע ובתוכו חדרים קטנים ועומדים כמו כוסות, ולכן נקרא אותו המסס בשם בית הכוסות ושניהם דבוקים זה לזה, והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומקיבה לדקין. ואמר בזה דהחלב אשר על גבן אסור דזהו חלב אשר על הקרב, אמנם אין הכונה על הקרב ממש, שהרי זה שעל הקרב ממש הוא פרוש כשמלה ונקלף [ע"ל אות י"ט] ולא כן הוא חלב שע"ג המסס ובית הכוסות, אלא ר"ל שגם הוא נכלל בחלב שעל הקרב, מפני שאותו חלב שעל הקרב הוא דבוק לחלב שע"ג המסס ובית הכוסות. .
(שם צ"ג א') ואת שתי הכליות. ולא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש כוליות ^כבדייק לשון שתי, דדי היה לכתוב כליות סתם, וממילא הוי ידעינן דשתים הן, דסתם רבים שנים, ודריש שבא לרמז שאם נמצאת הבהמה בכוליא אחת או בשלש כוליות הוי מום, משום דבאמת חסרון מבפנים לא הוי מום אלא רק מפני שאין מקריבין לגבוה חסר כלל משום דכתיב תמים יהיה לרצון, ופסול דשלש הוי משום כל יתר כנטול. ולפי המבואר דלא משום מום מפסל, פשוט הדבר דלחולין מותרת בהמה בעלת כוליא אחת או בעלת שלש כוליות, וכן דייקו מכאן הרי"ף ורא"ש פרק א"ט בסוגיא נ"ה א', וכן קיי"ל ביו"ד סי' מ"ד. [בכרות ל"ט א']. ואת שתי הכליות ואת החלב. תניא, נאמר חלב ושתי הכליות באשם (ד' ט') ונאמר חלב ושתי הכליות בשלמים, מה באשם אין נוהגין בשליל אף בשלמים אין נוהגין בשליל ^כגדבאשם לא שייך שליל מפני שהוא בא מן הזכרים. ואמנם לא רק בשלמים אין חלב נוהג בשליל אלא בכל הקרבנות ג"כ, ואפילו בחולין כן, משום דזה הוי בכלל כל אשר בבהמה תאכלו, כפי שיתבאר אי"ה בפ' שמיני, ותוכן דרשה זו הובא בשנוי ובקיצור לשון בגמרא חולין ע"ה א', וע"ע תוס' חולין צ"ב ריש ע"ב. .
(תו"כ) אשר על הכסלים. אמר רב יהודה אמר שמואל, האי תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת, וזהו חלב אשר על הכסלים ^כדפירש"י תרבא דקליבוסתא עצם קטן הוא ומונח על עצם שקורין הנק"א ומחובר לחולית האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת ראש המתן שקורין לונבי"ל, עכ"ל, והרי"ף כתב שהוא העצם המחבר האטמות. וכתב הר"ן דמה שאמרו וזהו חלב שעל הכסלים לאו למימרא שזה עיקר חלב שעל הכסלים אלא שאף זה מחלב שעל הכסלים, עכ"ל, וע' ברמב"ם פ"ז ממאכ"א. .
(חולין צ"ג א') אשר על הכסלים. אמר רב יהודה אמר שמואל, חלב שהבשר חופה אותו מותר, מאי טעמא, אשר על הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים ^כהעיקר לשון הכסלים משמע מסוגיא דבכורות מ' א' שהם העצמות הארוכות שאצל העוקץ מכאן ומכאן שבהן קבועין עצמות הראשונות שעל הרגלים, ועל שמם נקרא כל הבשר שביניהם בהיקף ומה שביניהם מבין הצלעות הגדולות שבחוליות השדרה, והוא הבשר שקורין אצלנו פלאנקין. וזה החלב שהבשר חופה אותו הוא חלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ואח"כ נבלע תחת הבשר אדום דק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסלים, ומכיון שהבשר חופהו מותר, וכשכלה למטה מאותו בשר יוצא ממנו קרום עב ולבן לבד קרום דק וקלוש המתפשט בכל הכסלים שאסור משום חלב, ותחת אותו קרום עב יש חלק עב, ובזה יש מקומות שנוהגין בו איסור, לפי שאותו הקרום אינו חשוב חפוי בשר מפני שדק הוא, אבל דעת רש"י שכשר הוא מפני שחפוי גמור הוא, ואין כאן המקום לברר השיטות.
והנה אע"פ דכלל גדול הוא דחלב שהבשר חופה אותו מותר, מ"מ חלב שתחת המתנים אסור אע"פ שגם הוא בשר חופה אותו, והטעם מבואר בגמרא מפני דכשהבהמה בחייה כשהיא הולכת אבריה נעים, והמתנים פעמים שהם נמשכים כלפי מעלה והכסלים נמשכים כלפי מטה ואז אין החלב נכסה בהבשר, ומבואר מזה דלא נקרא בשר חופה רק אם לעולם הוא חופה ובכל אופן אין החלב נגלה. ונראה שעל יסוד דבר זה סמך הרמב"ם בפ"ז ממאכ"א ליתן סימן לדבר מתי נקרא בשר חופה ומתי לא, שכתב וז"ל, כל מקום שתמצא בו חלב תחת הבשר והבשר מקיפו מכל סביביו עד שלא יראה רק אם יקרע הבשר הרי זה מותר עכ"ל. .
(חולין צ"ג א') היותרת על הכבד. איני יודע אם יטול מן הכבד על היותרת או מן היותרת על הכבד, כשהוא אומר (פ' שמיני) ואת היותרת מן הכבד, הוי אומר שיטול מן הכבד על היותרת ^כוגדר הספק בזה אם עיקר ההסרה הוא הכבד וכטפל לו יקח מקצת מן היותרת או להיפך, ואע"פ דמפורש כתיב היותרת על הכבד יסירנה, אך לפעמים יתפרש על כמו עם, וכמו ולא שתם על צאן לבן, נחה ארם על אפרים (ישעיה ז') וכן דרשו חז"ל (סנהדרין ס"ג א') לא תאכלו על הדם – עם הדם, דהיינו שלא לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה בעוד דמה בה, וא"כ אפשר לפרש שיסיר היותרת עם הכבד, אך ממ"ש בפ' שמיני ואת היותרת מן הכבד מבואר שעיקר ההסרה היא היותרת ורק מקצת יקח גם מן הכבד. אמנם יש להעיר למה לא דייק דלא יסיר גם הכבד ממה שלא נאמר יסירם ברבים, ואולי משום דהלשון יסירנה בא לענין אחר, כפי שיבא בדרשה בסמוך. .
(תו"כ) על הכליות יסירנה. אמר רב ששת א"ר אסי, חוטין שבכוליא אין חייבין כרת עליהם, מאי טעמא, על הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות ^כזחוטין שבכוליא ר"ל חוטי חלב. וכתב הב"י ביו"ד סי' ס"ד בשם הרשב"א ובמקומנו נוהגין בו איסור וממרטין אותו מעקרן, עכ"ל, וטעם חומרא זו משום דלגירסא אחת בגמרא גרסינן רבא ממרטט להו [להני חוטין] ומשמע דלא ס"ל הך דרשה.-
ודע דבכל אלה החלבים האסורים שנתבארו לפנינו בפסוקים אלה אין לחוש אלא באחוריים של בהמה, אבל בחצי הגוף שלפנים אין בהם מחלבים האסורים, רק קצת מן הקרום שעל חלב הכסלים הנשאר בראש הדפנות על הכסלים הנשאר שם בראשם, וצריך להסיר משם אותו הקרום. ולא נתבאר לי טעם המנהג שלוקחין מן הכתף הגיד עם השומן סביבו, כי הלא אחרי שאין בחצי הגוף שלפנים חשש חלבים אסורים, למה ינהגו איסור בזה, וצ"ע. .
(חולין צ"ג א') יסירנה. יסירנה אעפ"י שאין כליות, כליות אעפ"י שאין יתרת, יסירנה אפילו כוליא אחת ^כזפשוט דמדייק הלשון יסירנה בכנוי [ולא יסיר אותה] דמשמע שיסיר כל דבר לעצמו, ואין מעכבין זא"ז. [תו"כ] והקטירו אותו. כתיב (פ' י"א) והקטירו, וכתיב (פ' ט"ז) והקטירם, והקטירו אותו – הכשר ולא הפסול ^כחשאם אירע פסול בין זריקה להקטרה לא היו מקטירין את האימורין. , והקטירו – שלא יערב חלבים בחלבים, והקטירם כולם כאחת, הא כיצד, כאן במגס כאן על גבי המזבח ^כטר"ל דמקשה על סתירת הדרשות, דמקודם אמר והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים, דהיינו חלב של קרבן זה בחלב של קרבן אחר, ושוב אמר והקטירם כולם כאחת, ומשני כאן במגס וכו' ור"ל כשנותן בקערה יכול ליתנה כולם כאחת וכשמקטיר מקטיר כ"א לעצמו. או דהכונה על איברי קרבן אחד ואינו צריך להקריבם אחד אחד כאיברי העולה. .
(ירושלמי פסחים פ"ה ה"ז) בני אהרן. ההקטרות נוהגות באנשים ולא בנשים, דכתיב והקטירו אותו בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן ^לעיין מש"כ ריש פרשה א' בפסוק ב' לענין סמיכה בנשים וצרף לכאן. .
(קדושין ל"ו א') אשה ריח נחוח לד'. נאמר כאן אשה ולא נאמר לחם, ולמטה (פ' י"א) נאמר לחם ולא נאמר ריח נחוח ועוד למטה (פ' ט"ז) נאמר ריח נחוח ולא נאמר לד' מניין ליתן את האמור בכולן בכל אחד ואחד, ת"ל בכולן אשה – לגז"ש.
(תו"כ) ואם מן הצאן קרבנו. ת"ר, פסח שלא בזמנו ששחטו שלא לשמו כשר, דכתיב ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים, דבר הבא מן הצאן יהא שלמים ^לאפירש"י לאו קרא יתירא דריש אלא משמעותו דקרא משמע ליה הכי, ואם דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח שאינו בא אלא מן הצאן יהיה קרבנו הרי הוא לזבח שלמים, עכ"ל. אבל במנחות פ"ג ב' פירש דדריש משום דלא היה צריך לכתוב לזבח שלמים אחרי דקאי אדלעיל דכתיב אם זבח שלמים קרבנו. ויצוייר פסח שלא בזמנו דהיינו בשאר ימות השנה לבד מערב פסח כגון שהפריש פסח בע"פ ונאבד והביא אחר ואח"כ נמצא האבוד, שדינו להביא הנמצא לשלמים, וכן אם המיר הפסח, שאמר הרי זו תמורת זו, שנעשו שניהם קודש מביא התמורה לאחר הפסח לשלמים, כמבואר בזבחים ל"ט ב'. ויש בגמ' כאן עוד הרבה פלפולי מדרש היוצאים מפסוק זה בענין זה, אך מפני כי סוף דבר דרשה זו שהעתקנו קיימא לדינא לכן לא העתקנום. .
(זבחים ח' ב') אם כשב. תניא, כשב – לרבות את הפסח לאליה ^לבשתהא קריבה עם אימורין כנגד הכליות ולמטה, כדכתיב בסמוך לעומת העצה יסירנה. וטעם הדיוק הזה מלשון כשב הוא משום דכשב קרא יתירא הוא, דכיון דכתיב. מקודם ואם מן הצאן ואח"כ כתיב (פ' י"ב) ואם עז קרבנו, וסתם צאן כולל רק כבשים ועזים, וא"כ מוכח דהכלל הקודם ואם מן הצאן איירי רק בכבש, ובאמת מצינו בעלמא דשם צאן בא תחת שם כבשים היכי דכתיב בתרי' עזים, כמו בשמואל א' כ"ה ולו צאן שלשת אלפים ואלף עזים, שפירושו שלשת אלפים כבשים ואלף עזים, ולכן דריש כאן שבא להורות דין מיוחד על קרבן אחר הבא מן הכבשים והוא פסח שאלייתו קריבה. ושייכות רבוי זה מכשב הוא משום דבכל קרבנות כשב כתיב אליה עם האימורין, בשלמים כתיב (פ' ט ) חלבו האליה, ובאשם כתיב (צו, ז' ג') את האליה, וחטאת הוי כאשם, אבל פסח אימורין גופייהו לא כתיבי בהדיא אלא ילפינן (פסחים ס"ד ב') מאת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר (פ' קרח), הלכך אלייתו צריכה להתרבות, ומפני שפסח בא מן הכבשים לכן מרבינן לזה מרבוי דכבש, אבל בקרבנות שבשור לא הוזכר כלל אליה באימורין. אם כשב – לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים שטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ^לגהלשון אם מיותר הוא, דהול"ל ואם מן הצאן כשב הוא מקריב כמו בריש פרשה א' אם עולה קרבנו מן הבקר ולא כתיב אם מן הבקר, ולכן אתא לרבויי לכל מין שלמים שדינו כמו שמבואר בפרשה, דלשון אם כשב מורה אם רק כשב הוא אז דינו כמבואר כאן, ומרבה פסח שעברה שנתו, דמצות פסח שיהיה בן שנה ואם הקדישו כבש לפסח ונמצא שבשעת הקרבה כבר עברה שנתו דינו להקריב שלמים, וכן מרבה שלמים הבאים מחמת פסח, כגון מי שאבד קרבן פסחו ומצאו אחר שהפריש פסחו והרי שניהם עומדים דינו להקריב איזה מהן שירצה לפסח והשני קרב שלמים, ואם מצאו אחר שקרב פסחו קרב שלמים, וכן חגיגת הפסח שקרבה שלמים. ועיין משכ"ל אות ל"א. .
(פסחים צ"ו ב') אם כשב. תניא, אם כשב הוא מקריב, ולד ראשון של שלמים קרב שלמים, ולד שני אינו קרב ^לדר"ל ולד שני של שלמים אינו קרב שלמים אלא כונסו לכיפה ומת, וטעם הדבר, דמתוך מעשיו נכרת מחשבתו דלגדל עדרים מהם רצונו, ואם יהיה לו תקנה לולד אתא לאשהויי אותה עד שתלד ויגדל עדרים מן הולדות ואתא לידי גיזה ועבודה בקדשים. וטעם הדיוק מאם כשב כמשכ"ל [אות ל"א] דאם כשב, מיותר הוא, יעו"ש, ואע"פ דכבר דרשינן דרשה מיתורא דאם כשב, אך באמת עיקר דין זה מולד קדשים הוא רק מדרבנן ומשום גזירה ואסמכוהו אקרא לאסמכתא בעלמא. וכן מ"ש בזבחים ל"ז ב' מה ת"ל אם כשב לרבות תמורת הפסח שתקרב שלמים מסיק בפסחים צ"ו ב' דזה רק מדרבנן והפסוק אסמכתא בעלמא, ועיקרו אתיא לדרשה הקודמת, יעו"ש. .
(תמורה י"ח ב') הוא מקריב. הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב ^להלא בא למעוטי ולד עולה ואשם, שהרי זכרים הם, גם לא ולד חטאת דהלכתא גמירי לה דולד חטאת למיתה אזיל, אלא בא למעט ולד מעשרות המבואר בפ' בחקתי שאם יצאה נקבה בעשירי ואח"כ ילדה אין הולד קרב אלא ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים כדין מעשר שנאכל במומו לבעלים. וטעם הדיוק מיתור לשון הוא, דדי היה לומר אם כשב מקריב. .
(שם שם) הוא מקריב. מלמד שהיחיד מביא שלמים נדבה ואין הצבור מביאין שלמים נדבה ^להואע"פ דכבר נדרש כזה לעיל בפ' א' בדרשה מן הבקר אך אי מהתם הו"א דאף שאין מביאין שלמים נדבה מבן הבקר דלא משכחת בזה שלמים בצבור יביאו מבן צאן דמשכחת ביה שלמים בצבור בכבשי עצרת שמביאין אותן חובה והוא שיביאו אותן גם נדבה קמ"ל זה גם כאן בבן צאן. וע"ע בס' התוה"מ. אמנם צ"ע דלפי הדרשה הקודמת הלשון "הוא" מוסב לדרשה אחרת וי"ל דדרשה זו שלפנינו אפשר גם ללמוד מלשון מקריב [ביחיד] ולכן לא חש לסמכה על לשון "הוא". .
(תו"כ) חלבו האליה. השוחט את הזבח על מנת לאכול כזית מעור האליה בחוץ פסול, מאי טעמא, אמר רב הונא, עור אליה לאו כאליה דמי, דכתיב חלבו האליה ולא עור האליה ^לואחת מפרטי פסולי הקרבנות הנאכלים שהמחשבה פוסלת בהם הוא שיחשב בשעת עבודה לאכול מן הקרבן בחוץ, אמנם זה הוא דוקא במחשב על דבר שדרכו לאכול, אבל במחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר אין בכך כלום. והנה האליה מכלל האימורים היא והיא נשרפת, ולכן אם היה חושב על האליה גופה לאכלה אין בכך כלום, וקמ"ל שאם חשב על עור האליה פסול, משום דעור האליה לאו כאליה דמי לענין זה אלא נקראת דבר שדרכו לאכול. ומסמיך זה על הלשון והקריב מזבח השלמים אשה לה' חלבו האליה, ומשמע ליה שרק חלב האליה יקריב אבל לא עור האליה, דאל"ה הול"ל והקריב האליה, הרי מבואר דעור האליה לאכילה עומדת ונקרא דבר שדרכו לאכול, ובגמרא שקלא וטריא בזה, וכן קיימינן. והנה לפי הדרשה הזאת בא הו"ו דחלבו לא לכנוי כ"א נוסף שלא לצורך וכמו בנו בעור. ובתו"כ יש כאן עוד דרשות שהו"ו הוא לכנוי, אך לפי המתבאר בסוגיא דחולין קי"ז א' לא קיי"ל כמותם ולכן השמטנום, וענין אלה הדרשות יבא לפנינו בפ' צו (ז', כ"ג) בדרשה כל חלב שור וגו'. .
(זבחים כ"ח א') לעמת העצה. מהו עצה – מקום שהכליות יועצות ^לזהאליה כולה היא בסוף השדרה, ואמר בזה, שלא די שיקח האליה במקום שכלתה השדרה, אלא שיקחנה עם חלק השדרה שכנגד הכליות, ונותן סימן לדבר מלשון עצה שרומז לכליות, יען שמקום העצה הוא בהכליות. ואולי סמכו לדרוש מלה זו מפני שאין לה חבר בכל המקרא, אבל פשטות באור לשון עצה הוא השדרה, וכ"ת אונקלוס. .
(חולין י"א א') לחם אשה לה'. עיין מש"כ למעלה (פ' ה') בדרשה אשה ריח ניחח לה'. ואם עז קרבנו. [מה ת"ל, אלא להפסיק הענין], לימד על העז שאינה טעונה הקרבת אליה ^לחכבר כתבנו (אות ל"ב) דשם צאן כולל כבשים ועזים, יעו"ש, וא"כ כיון דכתיב בראש הפרשה ואם מן הצאן קרבנו שוב למותר לכתוב אח"כ אם מן הכבש ואם עז, דהלא היינו צאן היינו כבשים ועזים, וכאן מדייק ל"ל למכתב ואם עז קרבנו, דהרי זה בכלל צאן, ולכן דריש דבא להורות שבעז חלוק הענין מאשר בכשב, והיינו שאין אלייתו קריבה, וכדמפרש. (ועי' לעיל פסוק ז' דרשת אם כשב). וסמיך על הא דפרשה זו מובדלת מן הקודמת בפתוחה, והיינו הפסק. ובס' קרבן אהרן פי' דההפסק הוא מדכתיב אם ולא ואם, וכמה מן הפלא הוא, שהרי באמת כתיב ואם. .
(פסחים צ"ו ב') והקריב ממנו. ממנו מן המחובר ^לחר"ל שלא ינתח הבשר קודם שיטול האימורין, משום דאחר הנתוח לא יונח עוד הלשון ממנו, אלא והקריב מן הבשר. .
(תו"כ) אשה, לריח ניחח. עיין מש"כ למעלה (פ' ה') בדרשה אשה ריח ניחח לה'. כל חלב לה'. כל – לרבות אימורי קדשים קלים למעילה ^לטר"ל שמועלין באימורין, והרבותא בזה, דאע"פ ששלמים נקראים קדשים קלים שאין בהם מעילה מפני שיש בהם חלק להדיוט, לכהן ולבעלים כפי שיתבאר לקמן (ה' ט"ו), אבל לאחר שנזרק דמן מועלין באימוריהן, ולהכי כתיב בהו לה', למימרא דלענין מעילה לאחר שנזרק דמן קרינן בהו קדשי ה', וע"ע לקמן בפסוק ד' פ' י'. .
(מעילה ט"ו א') בבל משבותיכם. מה ת"ל, שיכול הואיל ובענינא דקרבנות כתיבי, בזמן דאיכא קרבנות נתסר חלב ודם, בזמן דליכא קרבנות לא – ת"ל בכל משבותיכם ^מכונת הקושיא, כיון דקיי"ל חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, ואיסור אכילת חלב ודם היא מצוה גופנית, א"כ פשיטא דנוהגת בכל מקום ולמה כתיב בכל מושבותיכם, ומה שלא דייקו למה כתיב חוקת עולם לדרותיכם י"ל דסמך על מ"ש בתו"כ לדרותיכם שינהג הדבר לדורות. וי"ל באור הענין ע"פ מש"כ הרשב"ם בב"ב ק"כ א' דבמקום שלא כתיב לדורות או לשון אחר המורה על כונה זו י"ל דאין הצוי חל אלא על האבות ולא על הבנים, יעו"ש. .
(קדושין ל"ז ב') כל חלב וכל דם. תניא, כל חלב וכל דם לא תאכלו, מקיש דם לחלב, מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו ואין מצטרפין זה עם זה אף דם שדמו חלוק מבשרו אץ מצטרפין זה עם זה, אוציא דם שרצים הואיל שאין דמן חלוק מבשרן מצטרפין ^מאענין חלוקת חלב מבשר הוא שלא נאמר איסור חלב אלא בשור וכבש ועז שחלבן אסור ובשרן מותר, וממילא לא שייך בהו צירוף שאין היתר מצטרף לאיסור, ומחלב למדין לדם, דאע"פ שהדם איסורו נוהג בטמאין וראוי להצטרף הדם והבשר לענין טומאה, אך מכיון שעל דם יש איסור כרת משא"כ על הבשר שוב אין מצטרפין גם לענין טומאה. אבל דם השרצים קיי"ל שאין מוזהרין עליו משום דם אלא משום שרץ, יען דאין איסור דם משום דם אלא בבהמה חיה ועוף [עי' כריתות כ"א ב'], לכן מצטרפין הדם והבשר, שאם אכל חצי זית מדם וחצי זית מבשר חייב, וע"ע בסוגיא כאן. .
(כריתות ד' ב') וכל דם. אמר רבא, חמשה לאוין האמורין בדם למה ^מבחד הכא, וחד בפ' צו וכל דם לא תאכלו, וחד בפ' אחרי, דם כל בשר לא תאכלו, ושתי פעמים בפ' ראה, רק הדם לא תאכלו, לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים ועי' מש"כ שם. ואף דישנם עוד לאוין בהם לא חשיב הכא משום דהנהו אתו לדרשה, כמו בפ' אחרי כל נפש מכם לא תאכל דם ודרשינן שם להזהיר גדולים על הקטנים. אחת לדם חולין, אחת לדם קדשים, אחת לדם כסוי, אחת לדם התמצית, ואחת לדם האברים ^מגדם התמצית הוא הדם שמתמצה ונסחט ושותת כשיוצא, והוא מלשון ונמצה דמו, ודם האברים כגון דם הטחול דם הלב דם הכליות. ומה שצריך לאוין מיוחדים בדם התמצית ודם האברים הוא מפני שאין איסור כרת אלא בדם שהנפש יוצאת בו, והיינו הדם היוצא בשעת שחיטה, משום דכתיב בענין כרת בדם (פ' אחרי) כי נפש כל בשר דמו היא, אבל שאר מיני דמים אין בהם כרת, וכדי שלא נימא כשם שאין בהם כרת כך אין בהם לאו, לכן אצטריך לאו מיוחד לרבות דם התמצית ודם האברים. ומה שצריך רבוי מיוחד לדם חולין הוא משום דאינו ראוי למזבח, וכמו דדרשינן לקמן בפ' צו (ז' כ"ה) בפסוק כי כל אוכל חלב אשר יקריב ממנו לה', אין לי אלא חלב שכשר ליקרב חלב שאין כשר ליקרב מנין וכו', הרי דמה שאינו ראוי למזבח צריך רבוי מיוחד בחולין. .
(כריתות ד' ב')

מאמרים על הפרק

האם שלמים מכפרים?

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק